Make your own free website on Tripod.com

 

חופש הביטוי

 

 

מאמר אקטואלי בנושא חופש הביטוי

אזרחות וחופש הביטוי

 

 

 

 

 

 

 

אזרחות

 

א. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו     www.knesset.gov.il

 

 

ב. באתר של אביב ניתן למצוא חומר רב בנושא

www.avive.k12.il/rights

 

 

נושאים נבחרים בנושא " חופש הביטוי המופיעים באתר

 

 

 

מימוש עצמי

מהו ביטוי

הגבלת חופש הביטוי

יישום ההליך הדמוקרטי

חופש הביטוי מול רגשות הציבור

חופש הביטוי מול הזכות לחיים

עקרון חירות הפעולה

חופש הביטוי מול זכויותיהם של אחרים

צנזורה צבאית

היכן מעוגן חופש הביטוי

הצדקת חופש הביטוי

תקשורת חופשית

שינוי בדרך של שכנוע

גילוי האמת

חופש הביטוי מול ערכי זכויות האדם והדמוקרטיה

חופש הביטוי מול בטחון המדינה או שלום הציבור

חירויות האדם כוללות

חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת מול הליך הוגן

זכות הציבור לדעת וחופש מידע

תקדימים

 

הזכות להפגין

 

הדלגיטימציה הזוחלת של חופש הביטוי

 

 אוולין גורדון

 

 מתוך כתב העת "תכלת" מס' 7, אביב ה'תשנ"ט c (1999) מרכז שלם, הצפירה 22א ירושלים 93102 טל' 02-566-2202 פקס' 02-566-1171 

 

 בשנים האחרונות היו חברי הקהילה החרדית בישראל ממבקריו התקיפים ביותר של האקטיביזם השיפוטי - הנוהג השגור בבית המשפט העליון להפוך על פיהן החלטות ממשלה שאינן מפרות כל חוק, בין אם משום שהן עומדות בסתירה לזכויות שבית המשפט עצמו יצר, ובין אם משום שבעיני השופטים הן פשוט נראות בלתי סבירות.

תשומת הלב העיקרית של ההנהגה והעיתונות החרדית הופנתה למעורבותו האקטיביסטית של בית המשפט בענייני דת ומדינה. ב-9 בפברואר בשנה זו, לאחר שורת פסיקות ששינתה את ה"סטטוס קוו" בן עשרות השנים בנושא דת ומדינה, כינסו מנהיגים חרדים מסיבת עיתונאים בה הכריזו על כוונתם לערוך הפגנת המונים בירושלים.

מיד קמה צעקה בקרב העולם הפוליטי, הממסד המשפטי, האוניברסיטאות והעיתונות: "הדמוקרטיה הישראלית עומדת בסכנה",(3)כדבריו של מנהיג מרצ יוסי שריד. ארגונים שונים, שהבולטים שבהם הם תנועת מרצ, הקיבוץ המאוחד ותנועת "חוקה לישראל", הכריזו על הפגנת-נגד שסיסמתה "להגן על הדמוקרטיה" - הפגנה שתתקיים בגן סאקר, הנמצא בין אתר ההפגנה החרדית המתוכננת ובין בניין בית המשפט העליון - כביטוי סמלי של כוונת המפגינים "לגונן" על בית המשפט מפני תוקפיו הדתיים. 

התפתחותה של המחלוקת בימים הבאים, עד לשיאה ב-14 בפברואר, בהפגנות היריבות עצמן, הוכיחה שהדמוקרטיה הישראלית אכן נמצאת בסכנה. אלא שהאיום לא בא מצד הפגנת המחאה נגד בית המשפט, שבה התכנסו 250,000 משתתפים - ללא הפרעות סדר - לעצרת תפילה. הסכנה נובעת מן המאמצים הגדולים שהשקיעו מעצבי דעת הקהל בישראל כדי להגן על הטאבו המקודש מכל - האיסור להשמיע ביקורת על בית המשפט העליון.

בשם ההגנה על בית המשפט ועל שלטון החוק, ביקשו אותם אנשים שאמורים להיות עמודי התווך של הדמוקרטיה הישראלית לרמוס את חירויות היסוד שעליהן מושתתת הדמוקרטיה.

  ראוי להעיר שהתנהגותם של מנהיגים חרדים אחדים שמה מכשול בפני מאבקם-הם. במסיבת העיתונאים ב-9 בפברואר הדביקו מנחם פרוש ומשה גפני להחלטות בית המשפט את הכינוי "אנטישמיות",(4) והרב עובדיה יוסף, המנהיג הרוחני של ש"ס, כינה את השופטים "רשעים, סוררים ומורים", "ריקים ופוחזים", והכריז ש"בגללם באים כל הייסורים לעולם".(5) בנו, הרב דוד יוסף, אף הרחיק לכת וקרא לברק "צורר היהודים" - כינוי שמקורו במגילת אסתר, ומתאר את המן רודף היהודים; לפי המדרש מוצאו של המן מן העם העמלקי, אויבם הקדום של היהודים, שהתורה מצווה להרגו.

(6)      בדמוקרטיה, אפילו ההתבטאויות האומללות ביותר אינן מצדיקות, בדרך כלל, קריאה לפתוח בהליכים משפטיים. ומכיוון שגם הביקורות הענייניות ביותר של החרדים נגד בית המשפט גררו בעבר דרישות להגשת כתבי אישום, קשה להאמין שרק החריפות יוצאת הדופן של ההתקפות הניעה פוליטיקאים, עיתונאים ותנועות למען ממשל תקין לדרוש בתוקף נקיטת צעדים משפטיים.

(7)      ברם, אפשר שחלק מהתבטאויות החרדים אכן היוו הסתה במובן המשפטי, כגון השוואת ברק להמן. לכן, אילו התמצתה התגובה להפגנה בדרישה שהיועץ המשפטי לממשלה ישקול הגשת כתבי אישום נגד מי שנחשד בביצוע עבירה זו, היה ניתן להבין זאת.

(8)      אולם במקום להתמקד בהתבטאויות הפסולות של אנשים מסוימים, יעדו המרכזי של נחשול הביקורת היה ההפגנה עצמה - בנימוק שאפילו מחאה שקטה נגד החלטות בית המשפט העליון עלולה לערער את "שלטון החוק" ולאיים על הדמוקרטיה. כך גינה הנשיא עזר וייצמן את מארגני ההפגנה בטענה ש"מטרתן [של ההתקפות] לקעקע את שלטון החוק".(7) כיוצא בזה, שר המשפטים צחי הנגבי טען כי הפגנת החרדים "מתריסה כנגד הלגיטימיות של שלטון החוק במדינת ישראל", וניבא כי "אנו עלולים להידרדר לתהום של הסלמה ואלימות".(8) יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, גרס ש"הפגנת החרדים היא איום על הדמוקרטיה"(9) ו"סימן להתרופפות החמורה שחלה בכיבוד הדמוקרטיה",(10) ואילו יושב ראש הכנסת דן תיכון קבע, שההתקפות על בית המשפט עלולות "להפוך את ישראל למדינה ללא חוק ולהביא לאנרכיה"

.(11)  האוניברסיטאות, שאפשר היה לצפות כי יגנו דווקא על חופש הדיבור, אף האפילו על הפוליטיקאים בחוסר סובלנותן להבעת העמדה החרדית. האוניברסיטה העברית פרסמה הודעה רשמית שבה נאמר כי ה"השתלחות במערכת המשפט מאיימת על החיים הדמוקרטיים הבסיסיים",(12) והדיקן יוסף אדרי מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה יצא בהכרזה אפוקליפטית שלפיה "מדובר בסכנה קיומית למדינת ישראל".

(13)        כלי התקשורת, אשר לפי מיטב המסורת הדמוקרטית אמורים למלא תפקיד מרכזי בהגנה על חופש הביטוי, הציעו גם הם סחורה דומה. בולט במגמה זו היה הארץ, העיתון הנחשב ביותר בישראל. תום שגב, בעל טור בעיתון, קרא למתקפה החרדית "מאבק בשיטת הממשל הדמוקרטית",(14) ועמיתו עוזי בנזימן קבע שהחרדים "מנפצים את היסוד שעליו מתקיים המשטר הישראלי".(15) באותה רוח תיאר הפרשן המשפטי של הארץ , זאב סגל מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, את ההפגנה כ"התקפה... נגד מרות שלטון החוק".

(16)        ביסוד כל ההתבטאויות האלה מונחת טענה אחת מדהימה: שהפגנה חוקית - הכלי הראוי ביותר לביטוי מחאה דמוקרטי - יכולה להיות אנטי-דמוקרטית ביסודה. אולם טענה זו זכתה לקונצנזוס כמעט מוחלט. מתוך מאות עיתונאים, פוליטיקאים, משפטנים, אקדמאים ואישי ציבור אחרים שדבריהם הובאו בתקשורת בימים שקדמו להפגנות, לא היה כמעט איש מוכן להגן על זכותם העקרונית של החרדים לקיים את הפגנתם.

החריגים המעטים, כמו שרת התקשורת לימור ליבנת, אמרו דברים שבנסיבות רגילות היו נחשבים לקלישאה: "במשטר דמוקרטי, לכל אחד יש זכות למתוח ביקורת, להפגין או למחות נגד כל מוסד, גם אם הוא בית המשפט העליון".(17)  גרסה אחרת לטענה כי הפגנת החרדים פגעה בשלטון החוק נבעה מהזיהוי של מחאה המונית שקטה עם הסתה לאלימות.

שר המשפטים צחי הנגבי הביע דעה זו בבהירות רבה כשהצהיר: "היזמה לכנס רבבות אזרחים ולקרוא תגר על הכרעות שיפוטיות מסכנת את שלומם של שופטי ישראל ואת לכידותה של החברה הישראלית כולה".(18)  הטענה כי התבטאויות חריפות המכוונות נגד מערכת המשפט צופנות בחובן איום על חייהם של השופטים, ובשל כך יש להשתיקן, אינה דבר חדש בדיון הציבורי בישראל. אבל הרעיון שהפגנות לא אלימות עלולות גם הן להוות איום על חיי אדם הוא חדש, ומסמן הרחבה מבשרת רעות. הדבר מדאיג עוד יותר הואיל והחשש מפני אלימות החרדים לא התבסס על מעשים כלשהם של מנהיגי החרדים או תומכיהם, אלא על צעדי המנע שנקטה המשטרה. כך, למשל, ציין יואל מרקוס, בעל טור בהארץ, כי "בגלל הפגנה אחת מבצרים את היכל המשפט, מציבים צלפים על גגות ומכינים מערך חילוץ בהליקופטרים", והסיק שאם הוצבה שמירה כה כבדה, בוודאי היה צורך בכך: "העובדה ששופטי בית המשפט העליון הולכים עם שומרי ראש כשופטי סיציליה המאוימים על ידי המאפיה או כשופטי קולומביה, המאוימים על ידי ברוני הסמים, מעוררת חלחלה".(19) מרקוס שכח לציין שבישראל, בניגוד למצב בסיציליה או בקולומביה, מעולם לא נרצח או נחטף שופט, בידי חרדים או בידי כל אדם אחר(20). עמיתו של מרקוס, צבי בראל, הגיע לאותה מסקנה על סמך החלטתה של המשטרה להציב אבטחה סביב בתי השופטים: "מיד צפות תמונותיהם של שופטי ארגנטינה וצ'ילה, ניקרגואה ואל-סלוודור, שחלקם עדיין מסתובבים מפוחדים עם חבורה מאיימת של שומרי ראש, חלקם נרצחו וחלקם התפטרו כדי להגן על משפחותיהם".

(21)      מובן מאליו כי העובדה שאף שופט לא נרצח בישראל אינה פוטרת את כוחות הביטחון מלנקוט אמצעי זהירות. אך אם ייבלם הדיון הציבורי בכל פעם שתחליט המשטרה כי צעדים מסוג זה הכרחיים, לעולם לא יתקיים דיון בכל נושא פוליטי טעון - החל בהסכמים דיפלומטיים עם הפלשתינאים וכלה בהפרטת חברות ממשלתיות.

בית המשפט העליון, מכוח גישתו האקטיביסטית, מכריע כעת בנושאים שנויים במחלוקת שהיו מטופלים בעבר בידי הכנסת והממשלה. העובדה שבעקבות מציאות חדשה זו שינו כוחות הביטחון את מדיניותם בעניין ההגנה על שופטים אינה יכולה לשמש עילה לאסור על הציבור למחות נגד תפקידו החדש של בית המשפט - כשם שתגבור האבטחה סביב שרי הממשלה בעקבות הסכם וואי לא יכול היה להצדיק איסור על הפגנות נגד ההסכם.

אך הביקורת על הפגנת החרדים לא נעצרה כאן. כמה אישי ציבור ומספר מוסדות בולטים לא הסתפקו במתיחת ביקורת על ההפגנה, ופעלו להבטיח את ביטולה. המכון הישראלי לדמוקרטיה, למשל, פרסם בעיתונות מודעות ענק שבהן הכריז כי ישראל עומדת "על סף התהום" ו"על סף התרת כל רסן", וקרא למארגני ההפגנה לבטל אותה לאלתר.(22) פרקליטת המדינה עדנה ארבל נמנעה מניסיונות ישירים לעצור את ההפגנה, אך בה בעת הצהירה בפומבי ש"קיוויתי מאוד שההפגנה של החרדים תבוטל", מאחר ש"בתי המשפט והשופטים חייבים להישאר מחוץ לכל הוויכוח הציבורי".(23) יותר מכולם פעל נשיא המדינה, עזר וייצמן. בהיותו משוכנע שההפגנה "תוביל לשפיכות דמים", החל במסע דילוגים קדחתני במאמץ להביא לביטולה.(24) בעשותו כן, הוא לא רק ניצל את מעמדו כנשיא כדי ללחוץ על החרדים להימנע ממימוש זכותם לחופש ביטוי; הוא גם הכתים במשתמע את הקהילה החרדית עצמה, שהרי המסר הברור שעלה מדבריו היה שלא ניתן לסמוך על ציבור זה כי יתכנס ויפגין בשקט ובאיפוק.

  פוליטיקאים רבים נוספים, ביניהם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החינוך יצחק לוי, ביקשו מן המנהיגים החרדים לבטל את ההפגנה, בטענה שמחלוקת ציבורית מסוג זה תפגע באחדות הלאומית. ביסוד עמדתם הייתה הסברה שהסולידריות הלאומית תתערער בעקבות הביטוי הפומבי של חילוקי הדעות. לוי ביטא עמדה זאת כשהסביר מדוע לא השתתף באף אחת מן העצרות: "חששתי שאם אשתתף בהפגנה, אתקשה לעמוד בפני תלמידים ולדבר בזכות ההידברות והאחדות".(25) זוהי טענה מוזרה, מכיוון שאי-אפשר לקיים דו-שיח בלי להכיר קודם כל בכך שהמחלוקות קיימות. הניסיון לטאטא את טענותיו של צד אחד מתחת לשטיח ולמנוע ממנו להפגין הוא אחד האמצעים היעילים ביותר שאפשר להעלות על הדעת למניעת דיאלוג. אבל מה שמעורר דאגה במיוחד הוא העובדה שמושג כזה של אחדות - שלפיו חילוקי הדעות מודחקים כדי ליצור מראית עין של קונצנזוס - מטופח בדרך כלל במשטרים רודניים.

בדמוקרטיות מקובל לעודד ביטויים לא-אלימים של מחאה, ולראות בהם אות לחוסן חברתי.  צידוק מקורי לביטול ההפגנה נשמע גם מפיהם של שני הגנרלים בדימוס הניצבים בראש מפלגת המרכז החדשה. הם טענו שיש לבטל הן את הפגנת החרדים והן את הפגנת-הנגד, היות שקיומן עלול לפגוע בשלטון הדמוקרטי. מועמד המפלגה לראשות הממשלה, שר הביטחון לשעבר יצחק מרדכי, קבל כי "היה צורך למנוע את ההפגנות האלה, והדרך הזו לא תוביל אותנו לשום מקום".(26) שותפו, הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק, הכריז: "כנגד כל הפגנה, תתארגן הפגנת-נגד, לכן אי-אפשר לנהל מדינה דרך הפגנות".(27) טענה כזאת, אם תזכה להתייחסות רצינית, תחייב גם את ביטולם של דיונים בכנסת ובבתי המשפט, ועימם את ביטולן של מרבית המסגרות האחרות של דיון ציבורי - שגם בהן ניסיונותיו של צד אחד לשכנע בצדקתו נענים בדרך כלל בתגובה נגדית של הצד השני.

 הקריאות לבטל את הפגנת החרדים לא השיגו את מבוקשן, אך בכל זאת הצליחו לפגוע בחופש הביטוי של משתתפי העצרת, מכיוון שהן יצרו אווירה שבה המארגנים ראו עצמם מחויבים לקבל עליהם סייגים. ראש הממשלה נתניהו חילץ מהם הבטחה שלא יונפו שלטים ולא יינשאו נאומים בהפגנה נגד בית המשפט - רק תפילות תישמענה.(28) ואכן, החריגה היחידה שהתירו המארגנים הייתה קריאתה של הצהרת סיכום בסיום העצרת, שקראה להפסקת ההסתה נגד החרדים וקראה לבית המשפט לחדול מהתערבותו בנושאים דתיים.

(29)לא נעשה כל ניסיון דומה לקבוע גבולות להפגנת-הנגד בגן סאקר, שתמכה בפסיקות בית המשפט העליון, ואכן הושמעו בפני 50,000 משתתפיה התבטאויות טעונות במיוחד מפי אישי ציבור רבים.(30) המוסר הכפול אף קיבל ביטוי משפטי, כאשר היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין ונציב שירות המדינה שמואל הולנדר החליטו שעובדי שירות המדינה יהיו מנועים מבחינה חוקית מהשתתפות בהפגנת החרדים, בשל היותה "פוליטית", אך יהיו רשאים להשתתף בהפגנת-הנגד - חרף העובדה שבין מארגניה הייתה מפלגה פוליטית, ואפילו נישאו בה נאומים של פוליטיקאים.(31) רק לאחר שמארגני הפגנת החרדים הבטיחו להימנע מנאומים - והסבו את שמה לעצרת למען "חיזוק היהדות" - הסכים רובינשטיין להרשות לעובדי שירות המדינה להשתתף גם בהפגנה הזאת.

(32)     המוסדות המרכזיים של החברה האזרחית בישראל אימצו גם הם את קנה המידה הכפול הזה. האוניברסיטאות הגדולות, שהיו צריכות לעמוד בראש הדוגלים בהשרשת ערכי חופש המחשבה וחופש המחאה, העדיפו להזדהות עם צד אחד ודרשו מציבור הסטודנטים וחברי הסגל האקדמי ללכת בעקבותיהן. האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל אביב ביטלו ביום ההפגנה את ההרצאות של שעות הצהריים, בהכריזן במפורש כי הדבר נועד לאפשר לכל ללכת להפגנת-הנגד.

(33)      ההצדקה להחלטה, כפי שהסבירו ראשי האוניברסיטה העברית בהודעה לעיתונות, הייתה: "ההשתלחות במערכת המשפט מאיימת על החיים הדמוקרטיים הבסיסיים של העשייה האקדמית, המחקר וההוראה".(33) אוניברסיטת בר-אילן ארגנה בקמפוס הפגנה משלה נגד העצרת החרדית, ובה הרצו בכירי הסגל בפני הסטודנטים על כך שביטויי הביקורת על בתי המשפט "עברו את כל הקווים האדומים".(34)  העיתונות הישראלית ויתרה גם היא על כל ימרה לאובייקטיביות. כלי התקשורת המרכזיים תיארו את הפגנת-הנגד במילים "בעד הדמוקרטיה" או "מגינה על הדמוקרטיה", מהן משתמע שהפגנת החרדים הייתה אנטי-דמוקרטית. ידיעה אפיינית שהתפרסמה במעריב תיארה את הפגנת- הנגד כ"מפגן מרשים ורב עוצמה של אחדות ישראל החילונית והדתית-מתונה סביב עקרונות היסוד של הדמוקרטיה, שלטון החוק והגנה על בית המשפט העליון והמערכת המשפטית".(35) כתבה בהארץ על הפגנת הנגד דיברה על "הפגנת ההמונים של המחנה הדמוקרטי".(36) משוא הפנים הגלום בניסוחים אלה שקוף במיוחד בשל העובדה שמארגניהן של שתי ההפגנות טענו שהן באות לגונן על הדמוקרטיה - טענתם המרכזית של החרדים הייתה שבית המשפט, כשהוא מעמיד את שיקול דעתו מעל זה של נציגי העם הנבחרים, נוהג בצורה אנטי-דמוקרטית.

(34)     ב בבאותו אופן, הפרשנים בתקשורת השתמשו באמות מידה שונות להערכת ההתבטאויות של שני הצדדים. אף אחד לא אמר, לדוגמה, שמנהיג מרצ יוסי שריד אשם בהסתה בגין הקריאה שיוחסה לו: "החרדים מבינים רק כוח!"(37) כמו כן, שלטים שהציגו את תמונתו של מנהיג ש"ס, הרב עובדיה יוסף, לצד תמונתו של האייטוללה חומייני - אדם האחראי לרציחתם של אלפים מאזרחי מדינתו - מעל הכתובת: "מצא את ההבדלים", לא עוררו תהודה.

(38) המוסר הכפול שהונהג על ידי הממסד המשפטי, האוניברסיטאות והתקשורת כאחד מדאיג מאוד. משמעותו היא שהשימוש בהפגנה - אותו אמצעי שתפקידו לאפשר לקבוצת המיעוט להביע את תחושתה כי נעשה לה עוול - צריך להישמר רק למען מטרות שהרוב אוהד אותן. גישה זו קרובה להחריד להשקפה הטוטליטרית, שלפיה הפגנות מותרות רק למען מטרות שהשלטון תומך בהן - והסכנה הגלומה בה לדמוקרטיה רבה לעין ערוך מכל מה שהפגנת מחאה שקטה תוכל לעשות אי-פעם.

 אלא שהמתקפה על הפגנת החרדים לא הסתפקה בניסיון לשלול מן החרדים את זכותם למחאה לא-אלימה. כמה אישי ציבור הרחיקו לכת ודרשו לשלול מהם עוד זכויות יסוד בשל התקפותיהם על האקטיביזם השיפוטי.

(39) פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, העלה דרישה שכל המימון הממשלתי למוסדות החרדיים יופסק כתגובה ישירה להפגנה ולהתקפות המילוליות הנלוות על בית המשפט: "הם מתנתקים מהאמנה הבסיסית של החברה הישראלית, ולכן לא צריך לתת למוסדות שלהם אפילו אגורה. אולי בדרך זו הם ישקלו מחדש את עמדתם".

(40) ספי רכלבסקי, מחבר רב-המכר האנטי-דתי חמורו של משיח, קיבל מהעיתון מעריב במה להצעתו לממשלה "לפרק את המסגרות החינוכיות האוטונומיות [של החרדים]".(41) ההצעה המצמררת ביותר הופיעה בנהארץ, בטורו של צבי בראל. החרדים, כך כתב, רוצים ליצור "דמוקרטיה אחרת, שבה חברה נאורה מתירה למיעוט חשוך למשול בה", ולכן דרושה תגובה תקיפה:   "במצב הזה מתעורר הרצון לאמץ דווקא את עקרונות הדמוקרטיה של ידידה קרובה: טורקיה. החוקה הטורקית אוסרת על כל פעילות שעלולה לפגוע באחדות האומה... המדינה סימנה שני איומים על החברה: המיעוט הכורדי והקיצוניים הדתיים. נגד שניהם מפעילים את אותו סעיף, הקובע שהעם יהיה מאוחד. מפלגות דתיות רשאיות לפעול בכלוב פוליטי שגדרותיו ידועים מראש. בניגוד לישראל, שבה גיוס החרדים הפך לארון הקודש של החילונים, בטורקיה מגרשים מהצבא חיילים וקצינים המגלים נטיות דתיות מדי. שם מהווים הדתיים ותומכיהם כ-30 אחוזים מהאוכלוסייה, מיעוט גדול, שמקבל את הדין. בישראל, זנב של 20 אחוזים מכשכש בכלב. טורקיה היא מדינה שבה חלק גדול מהחברה מוסלמית, אבל מינון האיסלאם נקבע על ידי הממשל.(42)   מה שבראל מציע, בעצם, הוא שישראל תטפל בחרדים בדרך שטורקיה - מדינה דמוקרטית רק למראית עין - מטפלת באזרחיה הדתיים: על ידי שלילת החירויות הדתיות הבסיסיות שלהם

. אחד מסימני ההיכר של הדמוקרטיה הוא יכולתה לשאת ביטויי מחאה. להגיב למחאה בדרישה שינושלו זכויות אדם בסיסיות מן המוחים - וקשה לתאר זכות בסיסית יותר מן הזכות לחופש דת בלי שה"מינון... נקבע על ידי הממשל" - דבר זה מסכן את הדמוקרטיה הרבה יותר מכל איום אפשרי העלול לצמוח מהפגנה לא-אלימה.

 אולם, התוצאה החמורה ביותר של התגובה החריפה להפגנת החרדים היא חוסר הנכונות הכמעט מוחלט לדון בעצם טענותיהם נגד בית המשפט העליון, או אפילו להודות כי אפשר שיש בהן יסוד כלשהו הראוי לבדיקה. נראה שמרוב עיסוק בניסיונות למצוא דרכים לשלול את זכויות האזרח של החרדים, לא נותר זמן להתייחס לטענותיהם בעניין האקטיביזם השיפוטי. הסירוב לדון בסוגיה זו בולט במיוחד בשל העובדה ששאלת גבולות הסמכות של ערכאות השיפוט העליונות, ושאלת השלכותיו של האקטיביזם השיפוטי על השלטון הדמוקרטי, הם נושאי דיון בוערים בכל רחבי העולם המערבי. והנזק שההתעלמות מן הנושא מסבה לדמוקרטיה הישראלית גדול במיוחד מכיוון שהשאלה שעל הפרק, התאמתו של אקטיביזם שיפוטי מצד בית המשפט העליון לתפישה דמוקרטית, היא כל כך יסודית.

 במקום להתייחס לטענות שהשמיעו המבקרים החרדים כלפי בית המשפט, התחמקו הפוליטיקאים, העיתונאים, אנשי האקדמיה והמשפטנים בישראל בדרכים שונות. בבסיס גישתם עמדה ההנחה שלא ייתכן כי התנהגותו של בית המשפט היא הסיבה האמיתית לסערה. כך הצהיר המשפטן זאב סגל מאוניברסיטת תל אביב, שבית המשפט - אשר מומחי משפט בעלי שם עולמי כמו רות גביזון מהאוניברסיטה העברית וארווין קוטלר מאוניברסיטת מקגיל תיארוהו כאקטיביסטי ביותר בעולם - בעצם אינו אקטיביסטי כל עיקר. לדעתו של סגל, "בהכרת הריסון השיפוטי שבג"ץ מקבל עליו... אפשר להעריך, שהמתחולל עתה הוא הכנה לקראת הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי בירושלים במשפטו של חבר הכנסת אריה דרעי... ההפגנה... אינה אלא הכשרת הלבבות למה שעלול להתחולל לאחר הכרעת דינו של דרעי, אם זו לא תהיה לרוחם".(43) לאחר שדחה את הטענות בדבר האקטיביזם כהאשמות בדויות, לא נותר לסגל אלא ההסבר שרבע מיליון אנשים הגיעו להפגנה נגד פסיקות בית המשפט העליון על מנת לתרגל את תגובתם האפשרית על הכרעה של ערכאה נמוכה יותר נגד אדם אחד.

(44)        ברוח דומה נטען, שהחרדים פשוט אינם מבינים את צעדיו של בית המשפט העליון. שחר אילן, כתב הארץ לענייני דתות, פרסם כתבה - שהופיעה בעיתון כידיעה חדשותית, ולא כפרשנות או כמאמר דעות - בשם "שלוש אגדות חרדיות על השופטים", וכותרת המשנה שלה קבעה: "היחס לבית המשפט אינו מושתת על עובדות".

(45)         האם לחרדים יש על מה להישען, מבחינה משפטית, כשהם יוצאים נגד בית המשפט בראשות הנשיא אהרן ברק? הבה נתבונן, לצורך העניין, באחד התיקים שמגיני בית המשפט נוהגים להציג שוב ושוב כדוגמה להתנהגותו המרוסנת: פסיקתו בעניין גיוס בני הישיבות. בדצמבר 1998 ביטל בית המשפט הסדר בן חמישים שנה שלפיו היה שר הביטחון רשאי להחליט על מספר הדחיות שינתנו לבני ישיבות. בית המשפט הקציב לכנסת שהות של שנה שבה תצטרך זו לנסח חוק הקובע מדיניות ברורה למתן דחיית שירות, והוסיף שבהעדר חוק כזה, מתן הדחיות יופסק. הטענה שהשמיעו תומכי בית המשפט הייתה שלא ייתכן כי החרדים באמת כועסים על ההחלטה הזאת, מכיוון שבית המשפט רק העביר את ההחלטה אל הכנסת - וזה מה שהחרדים טוענים שהם רוצים.(46) אך אין דבר רחוק יותר מן האמת. בית המשפט קבע מפורשות שהשיטה הקיימת לדחיית השירות היא בלתי חוקית. הוא איפשר למצב הנוכחי להישאר בתוקפו שנה נוספת כדי שיהיה לכנסת זמן להציע חלופה, אך לא השאיר בידי הכנסת את הברירה להחזיר את הסמכות לידי שר הביטחון - והרי זו השיטה שהחרדים, והרוב בכנסת, העדיפו זה זמן רב. יתר על כן, בפסיקתו שלפיה מדיניות מתן הדחיות הייתה בלתי סבירה בעליל, עורר בית המשפט העליון בקרב הציבור זעם על הקהילה החרדית, ובכך הפעיל לחץ על הכנסת שתקבע מדיניות נוקשה בהרבה.

  מקור נוסף לזעם החרדים, שממנו התעלמו המשתמשים בפסיקה זו כדוגמה לריסון השיפוטי, הוא שהחלטת בית המשפט לא התבססה על חוק כלשהו, אלא רק על דעותיהם של השופטים. החוק שהיה תקף במשך חמישים שנותיה הראשונות של המדינה העניק לשר הביטחון את הסמכות להנפיק דחיות שירות, ולא קבע גבולות להפעלת שיקול דעתו של השר. בית המשפט עצמו הסתמך על חוק זה כשדחה בעבר שלוש עתירות שעסקו באותה סוגיה. ב-1970 וב-1981 קבע בית המשפט כי הנושא כלל אינו שפיט - היינו, הוא חורג מתחום סמכותו של בית המשפט - בנימוק שמידת הסבירות של דחיות שירות סיטונאיות לבני ישיבות היא שאלה פוליטית ולא משפטית.

 ב-1986 החליט בית המשפט לפתע כי הנושא אכן שפיט - למרות שבחוק הנוגע לעניין לא חלו בינתיים שינויים - אלא שאז עוד קבעו השופטים כי מדיניותו של שר הביטחון היא בגדר הסביר. בשתים-עשרה השנים שלאחר מכן החוק עדיין לא שונה. אף על פי כן, בפסיקה מדצמבר 1998, החליטו השופטים ששינוי חשוב אחר התרחש: שינוי מספרי. בשנת 1986 היו 17,017 דחיות שירות לבני ישיבות, שהיוו 5.4 אחוזים מכלל המועמדים לגיוס באותה שנה, ואילו ב-1998 עמד המספר על 28,772 דחיות שירות, שהן 8 אחוזים מכלל המועמדים. שינוי כמותי זה, כתב ברק, יצר שינוי איכותי שהפך את סמכות ההחלטה הבלבדית שניתנה בידי שר הביטחון לבלתי סבירה.

(46)        קשה לתאר טיעון משפטי קלוש יותר מזה האומר ש-5.4 אחוזים שונים איכותית מ-8 אחוזים. אבל גם אם נקבל את נימוקיו של בית המשפט, הנקודה החשובה היא שהפסיקה הזאת, כמו פסיקות רבות אחרות של בית המשפט בנושאים אחרים, הייתה בעיקרה הכרעה ערכית של השופטים ולא החלטה המבוססת על חוק - ולכך בדיוק החרדים מתנגדים. מתנגדי האקטיביזם השיפוטי רואים בו סכנה לדמוקרטיה משום שהם סבורים כי החלטות ערכיות מסוג זה צריכות להיקבע בידי נציגיה הנבחרים של האומה ולא בידי בית משפט ממונה. אלה שדחו את טענות החרדים נגד האקטיביזם השיפוטי, בעילה שבית המשפט רק העביר את ההחלטה בעניין דחיית השירות לכנסת, ניסו במכוון להתחמק מן הנקודה הזאת.(48)  כשהסניגורים של בית המשפט העליון מתכחשים לכך שלחרדים תלונה לגיטימית, אין הם משתעשעים באשליה תמימה ובלתי מזיקה. הם אומרים, למעשה, ששום נקודת מבט השונה משלהם אינה זכאית להתייחסות רצינית. גישה כזאת אינה מותירה אפשרויות רבות לקבוצת מיעוט שמרגישה שזכויותיה נשמטות מידיה בהליך שאין לה כל סיכוי להשפיע עליו.

יתרה מזאת, היא מונעת מכל אזרחי המדינה את הזכות לקיים דיון רציני בנושא בעל חשיבות מכרעת: חלוקת התפקידים והסמכויות בין רשויות השלטון השונות.  בתנאים שכאלה, כשדיונים מהותיים בסוגיות יסוד מודחקים או נדחים מעל סדר היום, יתקשה כל מגזר בחברה לשכנע אחרים שנגרם לו סבל אמיתי. קושי זה מתגלה במלוא עוצמתו בפרשנות שכתב אמנון דנקנר לאחר הפגנת החרדים: "ממילא לא היה כאן עניין חיוני לוחץ וכואב על הציבור החרדי, שאחרת בוודאי היה ציבור חרדי כה גדול נסחף לאלימות".(49) לאחר שסירב להתייחס ברצינות לטענות שהשמיעו החרדים, אומר להם דנקנר, למעשה, שהדרך היחידה להוכיח שיש להם תביעות אמיתיות היא אלימות. המסקנה המשתמעת, כאילו קבוצה הרוצה שהאינטרסים שלה יזכו להתייחסות רצינית תהיה חייבת להשתמש בכוח הזרוע, היא התוצאה ההגיונית של הסירוב להכיר בדעות מנוגדות כאשר מביעים אותן בדרכי שלום.

 מכיוון שרוב הישראלים אינם חפצים לחיות בחברה כזאת, חובה עליהם להתיר, לעודד ולכבד את המחאה.  התגובה להפגנת החרדים ממחישה כי לא ניתן עוד להשלים עם הטאבו הציבורי נגד מתיחת ביקורת על בית המשפט העליון כרע הכרחי לשמירה על שלטון החוק. טאבו זה מהווה היום גורם שלילי המערער לא רק את שלטון החוק, אלא גם סדרה שלמה של חירויות דמוקרטיות אחרות.

 עלינו לאפשר לבית המשפט העליון, אשר פעל כה רבות לקידום חופש הביטוי בישראל, להיות גם הוא מושא של חופש זה.

  אוולין גורדון היא עיתונאית הכותבת על ענייני חוק ומשפט.